כבן למשפחה מסורתית היה חשוב לשגיא לשמור על זהותו הדתית. אימו, פלה, מספרת שמעולם לא כפה את דעתו בנושא, אבל הסביבה ידעה לכבד אותו.
“במהלך השירות הסדיר הפך את המועדון בבסיס לבית כנסת, וכשנשאר שבת ידעו חבריו שהם ‘חייבים' לקום כדי להשלים מניין לשגיא".
משה, אביו: “שגיא אהב מאוד את הבית ושב הביתה בכל הזדמנות שהייתה לו. היה מסור לנו ולאחיו: מיכאל, רונה ויוסף. הוא היה בחור שקט, טוב לב, אהב לשחק כדורגל וכדורסל, היה חניך ומדריך בבני עקיבא ואהב מאוד לטייל. גם כשהיה כבר בצבא קבע. הוא היה יושב עם החיילים שלו והיה חשוב לו ליצור אווירה נעימה וחמה סביבו".
פלה: “שגיא לא סיפר לנו איפה הוא נמצא. חשבנו שהוא ברמת הגולן. הייתה לי הרגשה שהוא בלבנון, אבל הוא דאג להכחיש את זה כדי שלא נדאג לו. הוא התקשר אליי כל יום. כששמענו על האסון באותו ערב לא חשבנו שהוא שם. הרי דיברנו בבוקר ולא הוזכרה שום טיסה. אבל לאט לאט החלו לעלות חששות. שגיא לא התקשר, שגיא לא היה זמין. בשעה שלוש לפנות בוקר, בערך, הגיעו לבשר לנו ומייד התמלא הבית באנשים כאילו הייתה זו שעת בוקר. יוסף היה ממש לפני בר-המצווה שלו ואני זוכרת שהוא התכנס בעצמו במשך כל הלילה ולא קם מהמיטה עד הבוקר".
משה: “כשאמרו לשגיא שהוא עולה בטיסה, הוא חש הקלה. לא חשבתי שטיסה של כמה דקות יכולה להיות סיוט. שגיא היה במסוק שנפל בשאר ישוב והיה בין החיילים שנותרו שלמים. מי שמצא אותו סיפר לנו שהוא חשב שהוא עדיין חי ושפשוט שקע בשינה. זה משפט שאזכור כל ימי חיי".
