הרחוב בטבריה, בו גרים הוריו של רונן, נקרא על שמו.
אימו שמחה: "עושה לי טוב להגיד שאני גרה כאן. זה המקום שבו גדל רונן ומעל הבית הזה היה טס בעת שהיה בשירות מילואים. פעם אפילו צילם אותי מלמעלה כשאני תולה כביסה. לפעמים הייתי שומעת יסעור וידעתי שהוא שם. זה הבית שבו הוא שיחק, למד ובגר. היום עומדת פינת הנצחה במקום בו עמד הלול שלו בילדותו".
דינר, אביו: "רונן היה בחור מבריק ואיש אשכולות ועם זאת צנוע מאוד. הוא חיפש כל הזמן איך להעשיר את הידע שלו ונהנה להעניק אותו גם לתלמידיו כשעסק בהוראה. היה מנהיג בכל מקום ואהוב על האחיינים שלו. הוא עמד להתחתן עם חברתו טלי ויום אחרי שקרה האסון הוא היה אמור לנסוע איתה לסקי בגרמניה. פעם הוא אמר לה שהוא שמר זחל של פרפר כי הוא מרגיש כמוהו. כאילו הייתה לו הרגשה שמצפים לו חיים קצרים ושעליו לנצל אותם. הלילה הזה של האסון הוא לילה שלא נשכח לעולם. זה המקום הכי קשה שחווינו. מאז האסון אנחנו מדברים עליו המון, גם עם הנכדים. יש לנו בבית תמונות רבות שלו וככה הוא איתנו כל הזמן".
שמחה: "קשה לי להגיד עליו ז"ל. הוא כל כך מוחשי בשבילי והתחושה היא שפשוט יצא לנסיעה ארוכה ועוד מעט ישוב. כל חיי עסקתי בפיסול כתחביב ומייד אחרי האסון התחלתי גם לצייר. זה נותן לי כוח ומנקה את המחשבות. אני חולמת עליו מדי פעם. לפעמים הוא כל כך קרוב אליי ואני מריחה את הריח שלו. בתוך תוכי אני מפחדת לגעת בו אבל בסוף הוא זה שמחבק ומנשק ואז אני מתעוררת עם נשימה ארוכה ופתוחה ומרגישה שזה ממלא אותי".
