רן היה החייל האחרון שעלה למסוק בדרכו ללבנון. הוא החליף את חברו הטוב אסף ואיחר לתדרוך שלפני הטיסה. למרות זאת התעקש לעלות ובעזרתו של משה מועלם צורף לרשימת החיילים המוטסים. הוריו, רבקה וזאב, לא ידעו הרבה על שירותו הצבאי של רן, אבל ידעו שהוא נהנה מאוד מהשירות ושמח על שירותו כחייל קרבי.
זאב: “אחרי שנהרג גילינו עליו פרטים מרגשים: החברים של רן בצבא קראו לו אבאל'ה. הם הרגישו שהוא דואג להם, שהוא משענת בשבילם. כשהיה חוזר לצבא היה מביא להם אוכל מהמסעדה שלנו. הוא תמיד רצה לעזור לכולם ודאג להם כל כך, והיה לו קשר נפלא עם אסף חברו".
רבקה: “רן היה אדם מאוד חם. ילד של בית. הוא אהב מוסיקה וניגן באורגן. גם התחום הטכני משך אותו מאוד והוא אהב להתעסק בטיסנים ולהשתמש בכלי עבודה שונים. לאחר שנהרג היה לי חשוב לשמור על כל חפציו. רציתי שכל מה שהיה שייך לו יישאר בבית, כל פריט ופריט שלו. אני לא מרשה לגעת בזה. אני יודעת שרן התיישב בקצה המסוק. אמרו לנו שהוא היה בין שבעה עשר החיילים שנותרו שלמים במותם".
זאב: “רן אהב מאוד לעזור לנו גם בעסק וגם בבית. אחרי שנהרג היה קשה לנו לחזור לעסק. ידעתי שאנחנו חייבים לאסוף את עצמנו ולהמשיך. הבנתי שאם נמשיך להדחיק יהיה לנו קשה נפשית וכלכלית. עשיתי החלטה - לא לדבר על זה בזמן העבודה. להשאיר את הכאב בבית, וזה מה שעזר לנו בסופו של דבר להמשיך הלאה".
