“מעולם לא חששתי. הייתי בטוחה שמיכה נמצא במקום בטוח כשהוא בידיים של חיל האוויר. זה כמו להכניס ילד למיטה ולכסות אותו. בסופו של דבר, הצבא הרג לי את הבן ברשלנות. לא היה זה מחבל וגם לא פיגוע".
מיכה נולד בתל אביב להוריו, ציפורה ויעקב.
ציפורה: “מיכה גדל על הסיפורים על הדוד מחטיבת ‘הראל' וספג ערכי אהבת הארץ, פטריוטיות וכבוד למורשת היהודית. ערכים שלא שומעים עליהם יותר. מגיל צעיר התעניין בכלי נשק, ידע לפרק ולהרכיב אותם. הוא חיכה לצבא ורצה להיות כמה שיותר קרבי ולעלות ללבנון. הטיסה הזו הייתה בעצם הטיסה הראשונה שלו ללבנון וגם האחרונה. הוא אהב מאוד בעלי חיים ואני זוכרת אותו בילדותו חוזר הביתה, כל פעם עם חיה אחרת שאסף, פעם עם שפן ופעם עם קיפוד... בצבא ניתנה לו ההזדמנות לשלב בין האהבה הזאת לרצונו להיות קרבי. הוא שירת ביחידת ‘עוקץ' בה עובדים החיילים עם כלבים מאומנים ומטרתם לגלות מטעני חבלה ולעלות על עקבות האויב. הוא צוות לעבוד עם הכלבה ‘אמבר' ונוצר ביניהם קשר חזק ואמיץ".
יעקב: “בערב האסון יצאנו ל'דיזנגוף סנטר' לקנות ציוד למיכה. בסופו של דבר החלטנו שעדיף שיבחר בעצמו לכשישוב הביתה. בדרך משם קיבלתי ‘בלאק-אאוט'. לא ידעתי מה נעשה איתי וביקשתי מציפורה שתכוון אותי הביתה. כשהגענו והתיישבנו לצפות בטלוויזיה בתכנית של מני פאר, הופסקו לפתע השידורים ודווח על האסון. ציפורה אמרה לי מייד: ‘יעקב, אין לנו מיכה'.
הכעס גדול מאוד. הייתי ממובילי מאבק המשפחות ודרשנו ופעלנו לקבל גישה לדוחות ועדת החקירה. קיבלנו אישור לעיין בדוחות יום ולילה, מלבד שבתות וחגים, וזה מה שעשיתי. התקופה הייתה קשה, רצופת כאבים, מכשולים ועימותים, אבל לא יכולתי לוותר על המאבק הזה".
ציפורה: “השנים עוברות מהר מדיי. עברו הרבה שנים עד שפתחתי את הציוד שלו וניקיתי. לא יכולתי, זה היה קשה מדיי. היום, אין יום שישי שאנחנו לא הולכים לבית הקברות. זה כבר חלק מאיתנו. אני מתגעגעת אליו. לפעמים בשעות אחר הצהריים אני שוכבת לנוח בחדר שלו. זה עושה לי טוב".
