שבוע לפני שנהרג, נסע קובי יחד עם אביו אלי לכיוון נתניה. לצד הדרך הבחינו במצנחי רחיפה.
אלי: “מייד נכנסנו פנימה ונרשמנו לקורס. כמה חודשים אחרי שקובי נהרג הלכתי לעשות את הקורס במקומו. מאז אני עושה את זה כמעט כל שבוע, ממשיך את מה שקובי רצה. שם למעלה אני מספר לו על השבוע שהיה. זה זמן האיכות שלי איתו".
קובי התייתם מאימו טובה כשהיה בן שבע עשרה. “זה אירוע שהפך אותו מיידית לבוגר. הוא עזר לי בגידול אחותו שָני והפך לפעיל יותר בקהילה ובתנועת ‘הנוער העובד' ברמת השרון. גם בשלב מאוחר יותר כשהיה חוזר מהצבא, בכל פעם הבחנתי במשהו בוגר יותר בו. זה עשה לי טוב לדעת שטוב לו".
ההלוויה של קובי הייתה הראשונה מבין חללי האסון. הוא נקבר לצד אימו.
אלי: “אחרי האסון נכנסתי לפעילות ציבורית. נוצרה כאן קבוצה צעירה של הורים שהייתה טעונה בכעס עצום, בשאלות ובדחף לשנות, ונתקלה ביחס קר ואדיש. הרגשתי שמעתה אני רוצה להשקיע את כל האנרגיות שלי בטיפול במשפחות. שלושה שבועות אחרי האסון ערכתי בביתי כנס של המשפחות. שישים איש אומרים ‘קדיש' ביחד בתפילת ערבית. הסתכלתי מסביב והבנתי את גודל האסון. בפעילות הציבורית שלי אני מרגיש המון סיפוק. זו התרפיה שלי, השליחות שלי. אני מרגיש שאנחנו מצילים נפשות ממש וכי הגענו להישגים גדולים מאוד".
“קובי הוא ילד שתמיד יהיה חסר. תמיד יהיה איננו. הבעיה הגדולה היא שקל לשקוע ולהגיד ‘אין לי לְמה לקום בבוקר', אבל האמת שהילדים שלי חיזקו אותי. הייתי חייב לגדל אותם ולהיות שם בשבילם. הכאב בשנה-שנתיים הראשונות הוא עצום. אחר כך הכאב הופך לגעגוע. קמים עם זה, הולכים לישון עם זה. אני זוכר את קובי ברגעים הקטנים: במשחק כדורגל ששיחקנו יחד, בנסיעה לסקי שעשינו, בעזרה שתמיד היה מציע לי, ומתגעגע".
