כשנולד בחרו בת שבע ומשה לקרוא לו ירמי על שם אחיה של בת שבע שנהרג בשנת 1970 במהלך פעילות מבצעית בבקעה.
בת שבע: “כשירמי גדל, היו בו המון דברים שהזכירו לי את אחי. כשהיה בלבנון תמיד דאגתי לו. כל פעם ששמעתי בחדשות על תקרית קשה אמרתי לעצמי: ‘בבקשה אלוהים, אל תעשה לי את זה עוד פעם'".
"ירמי היה ילד סקרן שאהב לקרוא. כינו אותו 'אנציקלופדיה מהלכת'. הוא אהב לשחק כדורסל, לטייל וגם לאכול. הוא למד בפנימייה הצבאית ורצה להיות המפקד הכי צעיר בשריון, וכך היה".
זיו, אחותו: “הייתה לו נפש עשירה. אחרי שנהרג מצאנו המון דברים שכתב וגילינו כמה רגיש היה לדברים. הצחוק החזק שלו עוד מהדהד לי בראש. אני זוכרת את הבוקר בו ראיתי אותו בפעם האחרונה. גרנו אצל אבא שלי. היה אור נעים של אחרי גשם חזק, אני ליוויתי אותו לדלת והיה לי קשה מאוד להיפרד ממנו. בערב כששמענו על האסון, אבא הבין מייד שירמי שם. ירמי שיתף אותו מאוד בכל מה שקשור לצבא ואבא ידע שירמי עומד לטוס במסוק הזה. אני זוכרת שחשבתי כל הזמן מה עובר עליו".
בת שבע: “לא ידעתי שהוא בלבנון. ירמי דאג שלא להדאיג אותי ולא סיפר לי על מה שעבר בצבא. ניסיתי להתקשר אליו באותו ערב והוא לא ענה לי. בכיתי לו בטלפון והשארתי לו גם הודעה. עבר עליי לילה קשה של חוסר ידיעה. בערך בארבע לפנות בוקר דפקו על הדלת. זיו כבר הייתה איתם. הרגשתי שהכול חוזר אליי".
זיו: “הוא כל הזמן היה חשוף לסכנות ובסוף נהרג בתאונה סתם. קשה לי עם זה מאוד. גדלנו על אהבת הארץ בבית פטריוטי מאוד, ופתאום נותרנו עם חלל אישי כל כך גדול שאי אפשר למלא בשום צורה. גם לא בכל הטוב שבעולם".
